איך מצאתי את עצמי מטיילת ברחבי לונדון לבד במשך ארבעה ימים?

עם כמה שהחלום שלי היה לאזור אומץ ולצאת לטייל לבד ביעד חדש, לונדון לא הייתה בתוכניות. את לונדון רציתי לראות בתקופת הכריסמס ובחברה טובה, אז לקחתי איתי את עמית לטיול של חמישה ימים שתכננו לפרטי פרטים, כל אטרקציה אפשרית הוזמנה, מסלולי הליכה שווים בתוך העיר, המזוודה מוכנה לשופינג והתכוננו נפשית לכמויות אוכל שנכניס לגוף.

היום הראשון בטיול היה לא פחות ממושלם - מזג אוויר מדהים לחודש דצמבר, הסתובבות בשוק קמדן, הליכה ברחבי אוקספורד, חוויה מושלמת בשוק הכריסמס winterland שממוקם בהייד פארק שכללה בזבוז כסף לא פרופורציונלי על דוכני משחקים ואוכל. ההתחלה של הטיול לא יכלה להיות טובה יותר.

אבל כמובן שמרפי תמיד נכנס לתמונה, ובבוקר השני לטיול עמית מעיר אותי בבהלה ומספר לי שהוא יצא חיובי לקורונה בבדיקה שעשינו בכניסה למדינה.

אחרי שתוצאות הבדיקה שלי יצאו שליליות, הבנו שאנחנו צריכים להפריד כוחות. צד אחד בי רוצה להישאר ביחד איתו, אבל שנינו הבנו שאם גם אני אשאר בחדר הוא ירגיש רע יותר ויהיו פה רק מפסידים.

נתתי לעצמי רבע שעה להתבאס ואחר כך להתאפס. ניסיתי לחשוב איך אני הופכת את הסיטואציה שנכפתה עליי כהזדמנות, להפוך את הלימון ללימונדה, ולהגשים חלום של לטייל לבד בעצמי בעיר חדשה לגמרי. המסעדות כבר מוזמנות, יש תכנון מלא לארבעה ימים הקרובים וכל מה שנשאר לעשות זה לבצע.

אז אולי במסעדה הראשונה זה היה קצת מוזר לשבת על הבר לבד, אבל בסוף זאת סיטואציה שמביאה איתה מלא הזדמנויות חדשות. לדבר עם אנשים חדשים, לעשות ארוחות משותפות בפייסטיים עם חברים ומשפחה, וסתם לחגוג את הזמן הזה עם עצמי. סגרתי לעצמה כרטיס למחזמר בדקה ה-90 (גילוי נאות - המחזמר היה ׳פרוזן׳ ומצאתי את עצמי בוכה בין קהל של ילדות בנות 5 בתחפושות של אלזה), הלכתי לפרי ווקינג טור לבד עם חבורת אמריקאיות ועשיתי שופינג בלי הכרה.

אולי הטיול לא בדיוק עבד לפני הטבלת אקסל שבניתי, אבל יצרתי לעצמי זיכרון שאני באמת לא אשכח בחיים (עכשיו נשאר לעשות חוויה מתקנת לעמיתי).